למה אנחנו עובדים קשה כדי להיות מיותרים?
האם העתיד כבר כאן?
בונים עולם של נוחות מושלמת, אבל המחיר הוא איבוד המשמעות. מה קורה כשהרובוט מחליף לא רק את הידיים שלנו, אלא גם את הלב? על בדידות בעידן החדש.
הפרויקט הגדול של האנושות: להפוך את עצמנו למיותרים
יש אירוניה דוקרת במציאות שלנו. אנחנו קמים בבוקר, שותים קפה, רצים לעבודה, מפתחים, יוזמים ומשקיעים את כל כולנו במטרה אחת: לייצר עולם שבו לא נצטרך להתאמץ יותר. אנחנו רודפים אחרי הנוחות כאילו היא הגביע הקדוש, אבל אף אחד לא עצר לשאול מה יקרה כשנשיג אותה.
העתיד שפחדנו ממנו בסרטי המדע בדיוני של שנות השמונים הוא כבר לא תרחיש אימים רחוק. הוא כאן, והוא שקט הרבה יותר ממה שחשבנו. הוא לא מגיע עם פיצוצים ומכונות יורקות אש, אלא עם הבטחה מפתה לשקט תעשייתי ולחיים ללא חיכוך.
הסוף של המאמץ האנושי
תסתכלו על מערכות היחסים. היום, גבר שלא מתחשק לו להתמודד עם המורכבות של אישה אמיתית – עם הרצונות שלה, עם הימים הפחות טובים שלה, עם הדרישה שלה לנוכחות – יכול פשוט להזמין תחליף. בסין כבר מוכרים בובות ריאליסטיות עם בינה מלאכותית שלומדת בדיוק מה אתה אוהב ומה אתה רוצה לשמוע. היא לעולם לא תבקר אותך, לעולם לא תדרוש ממך להשתנות, ולעולם לא תעזוב.
זה נשמע כמו פתרון מושלם לבדידות, אבל האמת היא שזו בדידות מזוקקת. זהו מוות קליני של הלב. כי אהבה שאין בה סיכון, אין בה גם חיים.
וזה לא עוצר בבית. בעלי עסקים מחליפים היום מחלקות שלמות בתוכנות. הגרפיקאית, הכותב, איש השירות – כולם מוחלפים באלגוריתמים שעובדים בחצי הזמן, באפס תקלות ובלי ימי מחלה. המשרדים מתרוקנים, האינטראקציה האנושית ליד מכונת הקפה נעלמת. אנחנו נשארים יעילים להחריד, ובודדים להחריד.
אפילו המלחמות שלנו הפכו לסטריליות. נער יושב בקרון ממוזג בנוואדה או בתל אביב, מזיז ג'ויסטיק, ומחסל מטרות בצד השני של העולם כאילו היה במשחק מחשב. הניתוק הרגשי הוא מוחלט. אין דם על הידיים, יש רק פיקסלים על המסך.
הריק הגדול
השאלה המפחידה באמת היא לא "האם רובוטים יחליפו אותנו", אלא מה הטעם בנו כשהם יעשו זאת?
אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לעולם שבו האדם הופך לצופה מן הצד בחיים של עצמו. אם המכונה כותבת טוב ממני, מציירת יפה ממני, ואפילו "אוהבת" אותי בצורה שמספקת את האגו שלי טוב יותר מכל אדם – אז מי אני? מה הערך שלי?
אנחנו חיים בעידן של שפע חומרי ופשיטת רגל רוחנית. הבדידות גדלה לא כי אין אנשים, אלא כי אין חיבור. אנחנו מוקפים בתחליפים. המחירים עולים, האיכות האנושית יורדת, ורוב האנשים מסתובבים בעולם עם תחושה עמומה של חוסר רלוונטיות. הם קמים בבוקר ולא מבינים למה.
הכאב הזה, הריקנות הזו שמתפשטת בחזה כשהמסכים כבים בלילה, הם לא טעות. הם התוצאה הישירה של הבריחה שלנו. ברחנו מהכאב, ברחנו מהקושי, ברחנו מההתמודדות – וגילינו שבלי כל אלה, אנחנו פשוט לא קיימים.
המעוז האחרון
אז מה נשאר? מה הדבר היחיד ששום בינה מלאכותית, משוכללת ככל שתהיה, לא תוכל לקחת מאיתנו?
היכולת להרגיש כאב. היכולת להיפגע. היכולת לבחור בחיים למרות הפחד.
הרובוט יכול לחקות אמפתיה, אבל הוא לא יכול לחוות שברון לב. הוא יכול לנתח נתונים, אבל הוא לא יכול לחוות את הרעד של התרגשות לפני צעד חדש.
היום, יותר מתמיד, להיות אנושי זו פעולת התנגדות.
להסכים להרגיש את הבדידות במקום לברוח למסך זו גבורה.
להסכים לריב עם בן הזוג ולפתור את הקונפליקט במקום לפנטז על מישהו מושלם זו עבודת קודש.
במצפן הלב אנחנו לא מנסים להילחם בטכנולוגיה, אבל אנחנו מסרבים לתת לה להרדים את הנשמה. אנחנו מבינים שהפתרון לריקנות הוא לא עוד גאדג'ט ולא עוד הסחת דעת. הפתרון הוא להסכים לקלף את השכבות, לשחרר את הדפוסים שגרמו לנו לרצות לברוח מלכתחילה, ולחזור להרגיש.
כי בעולם שבו הכל הופך למלאכותי, הדבר הכי יקר שאתה יכול להיות הוא
פשוט, וכואב, וחי – אתה.
נ.ב.
יש כאן פרדוקס, ואני בוחר לשים אותו על השולחן:
חלק מהמילים שקראתם עכשיו עברו עריכה ודיוק בעזרת בינה מלאכותית.
וזו בדיוק הנקודה.
המכונה יודעת לסדר מילים, היא יודעת לחקות סגנון, היא יודעת להיות יעילה.
אבל יש דבר אחד שהיא לא יכלה לעשות בזמן הכתיבה: היא לא הרגישה את הצביטה בלב כשהנושא הזה עלה בי. היא לא יודעת מה זו בדידות.
השימוש בטכנולוגיה הוא לא הבעיה. הבעיה היא כשאנחנו נותנים לה להחליף את הלב, במקום לשרת אותו.
אל תתבלבלו בין הכלי לבין המהות.