למה אנחנו מרגישים ריקנות?

אנחנו חיים בעידן של "מתפקדים". כלפי חוץ – יש עבודה, יש אחריות, יש חיוך שיוצא בזמן הנכון. אבל בפנים? בפנים יש רעידת אדמה שקטה, ורק אתם מחזיקים את עצמכם כדי לא להתפרק.

פגשתי את הכאב הזה השבוע בקליניקה בכמה צורות. פגשתי את הבת שמנסה לרפא את אמא שלה כדי להציל את הילדות של עצמה. פגשתי את הלוחם שעייף מלסחוב את העבר כאילו הוא קרה הבוקר. ופגשתי את האדם שמרגיש שהתשוקה לחיים כבתה, וש"אין סיבה לקום בבוקר".

והמכנה המשותף לכולם הוא אחד: המאמץ. לא המאמץ לעבוד או לרוץ, אלא המאמץ להיות בסדר. אנחנו מספרים לעצמנו שזו גבורה. אבל האמת היא, שזה בדיוק מה שגומר אותנו מבפנים.

אז מה באמת קורה שם? ואיך מדליקים מחדש את הניצוץ? הנה האמת הפשוטה.

1. הריקנות היא לא "כלום" – היא עומס יתר

הרבה אנשים אומרים לי: "אני מרגיש ריק", ואז מתחיל המרדף למלא את הריק הזה בריגושים חיצוניים. אבל שום דבר לא באמת נכנס. תחושת החוסר נשארת. למה? כי האמת הביולוגית היא הפוכה: אתם לא ריקים, אתם עמוסים.

הנפש שלכם לא ריקה מרגש, היא מוצפת ברגש שלא קיבל מקום. כדי לא להרגיש את הכאב, הגוף מבצע פעולה של "כיבוי מערכות". דמיינו לוח חשמל שעמוס מדי – הפקק קופץ כדי למנוע שריפה. זה בדיוק מה שהמוח עושה. כשהעומס הרגשי (פחד, אבל, כעס מודחק) גדול מדי, המוח מנתק אתכם מהרגש. התוצאה של הניתוק הזה היא תחושת הריקנות. לכן, העייפות הכרונית שאתם מרגישים לא נובעת ממה שעשיתם בחוץ, אלא מהאנרגיה העצומה שהגוף משקיע בלהחזיק את "הפקק למטה". אי אפשר להרדים את הכאב בלי להרדים את שמחת החיים.

2. מלכודת "המושיע" והבית הריק

כשאנחנו גדלים בבית שבו לא ראו אותנו, או שהיה בו הרבה כאב, אנחנו מפתחים אסטרטגיה: לטפל באחרים. אנחנו גדלים והופכים למבוגרים שמנסים להציל את בני הזוג שלנו, את ההורים או את העולם.

אבל הבעיה כאן היא לא רק שאתם מחפשים אישור חיצוני. הבעיה עמוקה יותר: כשאתם עסוקים בלהרגיש את הצרכים של האחר, אתם לא נמצאים בתוך הגוף שלכם. זה יוצר מצב של "נטישה עצמית". תחשבו על זה רגע – אם אתם כל הזמן ב"בית" של מישהו אחר (דואגים לו, חושבים עליו, מנסים לתקן אותו), מי גר בבית שלכם? אף אחד. הריקנות שאתם מרגישים היא בעצם ההדהוד של החדרים הריקים בתוככם. אין שם אף אחד, כי בעל הבית עסוק בלהציל את השכנים.

3. משמעות היא המתג שמדליק את האנרגיה

והנה הנקודה שסוגרת את המעגל: למוח שלנו יש שני מצבי פעולה עיקריים: מצב הישרדות ומצב צמיחה.

ב"מצב הישרדות" (כשאנחנו חיים רק כדי לא להיפגע, לשלם חשבונות או לרצות אחרים), המטרה של המוח היא חיסכון באנרגיה. הוא מוריד את הפעילות למינימום ההכרחי. התוצאה? דכדוך, עייפות, וחוסר חשק. במצב הזה, אנחנו כמו מכונה שפועלת על ניוטרל.

כאן נכנסת המשמעות. הפסיכיאטר ויקטור פרנקל גילה במחנות הריכוז שמשמעות היא לא "מותרות", אלא צורך ביולוגי. הוא ביסס את גישתו על המשפט האלמותי של ניטשה: "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך".

פרנקל הוכיח שכאשר יש לאדם את ה "למה"  הזה (תכלית, סיבה לקום, משהו שהוא רוצה לתת לעולם), המוח עובר ל"מצב צמיחה" ומשחרר מאגרי אנרגיה רדומים, גם בתנאים הקשים ביותר. התשוקה לחיים היא לא משהו שמוצאים במקרה; היא האנרגיה שהמוח משחרר כשיש לו לאן לנתב אותה. לכן, הריקנות היא סימן שהמערכת שלכם תקועה על "מצב הישרדות" וחיסכון, כי היא איבדה את הכיוון שלה.

זה לא גורל, זה סימן

הדיכאון, העייפות, תחושת ה"אין טעם" – הם לא גזירת גורל לכל החיים. הם פשוט סימן שהדרך הישנה נגמרה. סימן שהמאמץ להדחיק והנטישה העצמית לטובת אחרים גבו מחיר כבד מדי, ושהגיע הזמן למצוא את ה"למה" שלכם .

השינוי לא קורה ביום אחד. הוא מתחיל כשמפסיקים לנסות "להחזיק את עצמנו בכוח", ומסכימים לשאול שאלה אחת כנה: "מי אני אהיה אם אפסיק לחיות את החיים של אחרים, ומה באמת באתי לעשות כאן?"

מגיע לכם יותר מאשר רק "לתפקד". מגיע לכם לחיות.

אפשר גם אחרת

אם המילים האלו פגשו אתכם במקום מוכר, דעו שאתם לא חייבים להמשיך את המאבק הזה לבד. ב"מצפן הלב", אנחנו לא מלמדים אתכם איך "לחשוב חיובי" או איך לנהל את הכאב טוב יותר. אנחנו עוזרים לכם לשחרר את ה"ברקס" הפנימי הזה.

אנחנו מזמינים אתכם להכיר תהליך עומק שבו משחררים את הדפוסים האוטומטיים שתוקעים אתכם במצב הישרדות, ומגלים מחדש את המצפן הפנימי שלכם. כי ברגע שהאנרגיה מפסיקה להתבזבז על הדחקה ונטישה עצמית, היא חוזרת להיות מה שהיא נועדה להיות: תשוקה לחיים.

אני מזמין אתכם לקרוא עוד על הדרך שלנו ולגלות איך אפשר לחיות מתוך חופש פנימי אמיתי.