כשהרוע הוא מנגנון הגנה: תסביך אלוהים

“מחדש בכל יום מעשה בראשית”. יש אנשים, ואני משתדל להיות אחד מהם, שבוחרים להעריך את הדברים הקטנים שנראים לנו כל כך מובנים מאליהם. לקום בבוקר בריאים ושלמים, לנשום אוויר, להוקיר את האנשים שאנחנו אוהבים ואת הזכות ללמוד משהו חדש. אנשים שקמים ובוחרים להיות קצת יותר טובים ממה שהיו אתמול. להתפתח, לבנות, לעשות טוב.

אבל כשעוצרים להתבונן סביב, עולה פער בלתי נתפס שקורע את הלב. כי באותה מציאות ממש, יש אנשים שקמים בבוקר ובוחרים בדיוק את ההיפך. בוחרים ברע. להרוס, להשמיד, לזרוע כאב. להפקיר אזרחים, להחריב עולמות אישיים ולאומיים - והכל בשם כוח, אגו או שיגעון גדלות.

השאלה שמהדהדת בתוכנו היא אכזרית בפשטותה: אז למה לעזאזל יש אנשים שבוחרים בהיפך המוחלט? למה הם בוחרים לעשות רע, כאשר הבחירה לעשות טוב, לבנות ולחמול, נראית כל כך הרבה יותר קלה, טבעית והגיונית?

כדי להבין את זה, אנחנו חייבים להפסיק לחפש היגיון אנושי בריא, ולהישיר מבט אל הפצע העמוק והמסוכן ביותר של הנפש.

הפצע של ארנסט ג'ונס: תסביך אלוהים

בראשית המאה העשרים, הפסיכואנליטיקאי ארנסט ג'ונס טבע מושג שמסביר את הטירוף הזה יותר מכל: תסביך אלוהים (God Complex). ג'ונס זיהה שאצל אנשים מסוימים, אשליית הכל-יכול היא לא הוכחה לעוצמה, אלא מנגנון הגנה נואש ונוקשה מפני קריסה מוחלטת של הנפש.

ג'ונס הבין שבלב ליבו של תסביך האלוהים יושב פצע מדמם של חוסר אונים ותחושת אפסיות. אדם בריא מסוגל לשאת את העובדה שהוא אנושי, פגיע, טועה ולפעמים חלש. אבל עבור האדם בעל תסביך האלוהים, פגיעות משמעותה מוות . הדרך היחידה שלו לא להרגיש את חוסר הערך התהומי שרוחש בתוכו, היא לפתח אשליה שהוא מעל החוק, מעל המוסר, ומעל בני האדם.

האנטומיה של ההרס: השילוש האפל

הפצע הזה לא מתקיים בחלל ריק. הוא המנוע של מה שהפסיכולוגיה המודרנית מכנה השילוש האפל. זהו חיבור קטלני בין שלוש תכונות אישיות, שכשהן נפגשות, האדם שמולנו הופך למכונת הרס:

1. נרקיסיזם קיצוני: הצורך הנואש והבלתי פוסק בהערצה, תחושת זכאות אדירה, והיעדר מוחלט של יכולת לשאת ביקורת. הנרקיסיזם הוא המנוע - הוא הרעב שחייב לקבל הזנה.
2. מקיאווליזם: התפיסה הקרה והמחושבת שבה המטרה מקדשת את כל האמצעים. המקיאווליסט רואה באנשים כלים על לוח שחמט. הוא אסטרטג של מניפולציות.
3. פסיכופתיה (או קווים פסיכופתיים): היעדר מוחלט של אמפתיה רגשית, היעדר חרטה ונטייה לאימפולסיביות. הפסיכופתיה היא מנגנון הניתוק שמאפשר לאדם לרמוס חיים שלמים בלי למצמץ ובלי להרגיש אשמה.

למה מנהיג פותח במלחמה ומחריב את עמו?

כשאנחנו מסתכלים על מנהיגים שמוכנים להקריב אזרחים, לרסק כלכלה ולהחריב מדינה שלמה, אנחנו שואלים בהלם: איך זה משרת אותם? הרי גם הם מפסידים. אבל תחת תסביך האלוהים והשילוש האפל, ההיגיון פועל אחרת. מנהיג כזה פותח במלחמה - או יוצר משבר תמידי הרסני - כי מלחמה היא המרחב היחיד שבו תסביך האלוהים שלו מקבל הצדקה מוחלטת.

בזמן משבר או מלחמה, ביקורת הופכת לבגידה. התלות בו הופכת למוחלטת. הוא שולט הלכה למעשה בחיים ובמוות. יתרה מכך, ההרס החיצוני משמש עבורו כהסחת דעת מהריקנות הפנימית. קל יותר להעלות עולם שלם באש מאשר לשבת לבד בחדר שקט ולהתמודד עם תחושת האפסיות, הבינוניות והפחד שמכרסמים בו. מבחינתו, אם הוא לא במרכז הבמה כשליט כל-יכול, לא נשאר לו קיום. ולכן, החורבן שווה לו את זה.

למה כל כך קל להתאהב בהם? הפצצת האהבה

הדינמיקה הזו לא שמורה רק לדיקטטורים רחוקים. היא קורית במשרד מול בוס מתעלל, ובתוך הבית מול בן זוג נרקיסיסט. והשאלה הכי כואבת ששורפת את הלב של מי שנפגע מהם היא: איך נפלתי בפח? למה כל כך קל להתאהב בהם?

התשובה קשורה ביכולת שלהם לזהות חולשות. בתחילת הקשר, הם מפעילים מנגנון שנקרא הפצצת אהבה (Love Bombing). הם סורקים אותנו, מזהים בדיוק מה חסר לנו - אולי הצורך הנואש להרגיש שרואים אותנו, אולי הפחד מנטישה, אולי הרצון להרגיש מיוחדים או מוגנים - והם הופכים להיות בדיוק הדבר הזה.

הם מציפים אותנו בתשומת לב ובתחושה שסוף סוף מצאנו את הנפש התאומה שלנו. הם מייצרים אשליה של שלמות שממכרת אותנו מהרגע הראשון. אבל האמת היא שהם לא מתאהבים בנו. הם מתאהבים בהשתקפות של עצמם דרך ההערצה שאנחנו מעניקים להם. מבחינתם, אנחנו לא בני אדם, אנחנו חומר גלם משובח לייצוב האגו שלהם.

ולמה כל כך קשה לעזוב?

אם הם פוגעים, משפילים ורומסים - למה אנחנו נשארים? למה אנשים אינטליגנטים, חזקים ומודעים מוצאים את עצמם כלואים במערכות יחסים הרסניות שנים ארוכות?

כאן נכנסת לפעולה המניפולציה האכזרית ביותר: קשר טראומה וחיזוק אקראי. אחרי תקופת השלמות, מתחילה תקופת הפחתת הערך. פתאום מגיעה ביקורת קרה, התעלמות או זעם בלתי נשלט. אנחנו נזרקים אל הקרקע. הנפש שלנו מרוסקת, ואנחנו בטוחים שמשהו שעשינו הרס את הקסם שהיה בהתחלה.

ואז, רגע לפני שאנחנו נשברים וקמים ללכת - הם זורקים לנו פירור של אהבה. חיוך, הבטחה שהם ישתנו, רגע של חסד שמזכיר את ההתחלה. הפירור הזה מייצר אצלנו במוח הצפה של דופמין. אנחנו מתמכרים לרכבת ההרים הזו. אנחנו נשארים כי אנחנו מנסים נואשות לתקן אותם, לרצות אותם, להוכיח להם שאנחנו מספיק טובים כדי שהם יחזרו להיות האנשים המושלמים שהכרנו בהתחלה.

הם מפרקים לנו את עמוד השדרה, את תחושת הערך ואת תפיסת המציאות שלנו, עד שאנחנו באמת מאמינים שבלעדיהם - אנחנו לא שווים כלום.

לרדת מלוח השחמט

כשמסתכלים לאמת הזו בעיניים, היא מכאיבה בכל העצמות. אבל בתוך הכאב הזה נמצאת החירות. פתאום ההערצה והפחד מתחלפים בהבנה עמוקה שמולנו לא עומד מנצח או אל, אלא אדם שחי בכלא של חרדה, ניתוק, ורעב שלא יבוא לעולם על סיפוקו.

החירות שלנו מתחילה כשאנחנו מבינים שאין לנו שום יכולת או תפקיד לתקן אותם. העבודה היחידה שלנו היא להפנות את הזרקור פנימה.

אילו דפוסים בתוכי איפשרו לי להיכנס למשחק הזה? איזה צורך לרצות, איזה פחד מנטישה או צורך להוכיח שאני ראוי לאהבה, הפכו אותי לחומר גלם נוח כל כך על לוח השחמט שלהם?

בתהליכים שאנחנו עוברים במצפן הלב, אנחנו לא רק מדברים על הכאב הזה, אנחנו נכנסים לליבה שלו. אנחנו מסכימים לפגוש את אותם דפוסים אוטומטיים שהשאירו אותנו קטנים, מרצים ומפוחדים, ומשחררים אותם מהשורש. כשאנחנו משילים את החסמים שלנו, המניפולציות של השילוש האפל פשוט מפסיקות לעבוד עלינו. אין להן יותר במה להיאחז. אנחנו חוזרים לסמוך על עצמנו, מנקים את רעשי הרקע, ובוחרים מחדש.

הגיע הזמן להפסיק לחכות שהם ישתנו, ולקחת את הכוח בחזרה אליכם. אם אתם מזהים שהחיים שלכם מנוהלים בתוך מערכות יחסים, סביבת עבודה או דפוסים ששואבים מכם את כוחות החיים ואת האמונה בעצמכם - אני מזמין אתכם לעשות איתנו את הצעד פנימה. במצפן הלב אנחנו סוללים את הדרך חזרה לעצמאות רגשית ולחיים שבהם אתם בוחרים בטוב, יום יום מחדש.

לינק ליצירת קשר / קביעת שיחת היכרות