איך המחשבה יוצרת מציאות?

שנים הסתובבתי בתחושה שהחיים הם סרט שאני צופה בו. לפעמים הסרט היה דרמה, לפעמים טרגדיה, ולפעמים קומדיה של טעויות. הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לשרוד את התסריט. אבל רגע אחד של התעוררות, שחזר אחר כך שוב ושוב בקליניקה מול מתאמנים, שינה את הכל: ההבנה שאני לא יושב בקהל. אני הבמאי, המקרין והמסך גם יחד.

ג'ון ארצ'יבלד וילר, אחד הענקים של הפיזיקה המודרנית (האיש שטבע את המונח "חור שחור"), הניח על השולחן מושג שטלטל את המדע ומהדהד בעוצמה בתוך עולם האימון הרגשי: "היקום המשתתף" (Participatory Universe). וילר טען שאנחנו לא צופים פסיביים ביקום שנמצא שם בחוץ, בלתי תלוי בנו. עצם הפעולה של ההתבוננות, של שאילת השאלה, היא זו שיוצרת את המציאות. במונחים של "מצפן הלב", זה הבסיס לכל שינוי: אנחנו לא "מתקנים" את העבר, אנחנו משנים את האופן שבו אנחנו מתבוננים בו – וזה משנה את ההווה.

זה מתוך ביט (It from Bit): הכוח של השאלה

וילר טבע את הביטוי המפורסם "It from Bit". המשמעות הפשוטה היא שכל "דבר" (It) – חלקיק, אטום, או אירוע בחיים שלנו – שואב את קיומו מהתשובות לשאלות של כן או לא (Bit - אינפורמציה). המציאות הפיזית נוצרת מתוך האינפורמציה, מתוך התודעה.

כשאני עובד עם אנשים על שחרור דפוסים, אני רואה את העיקרון הזה בפעולה. אם האדם שואל את עצמו (במודע או בתת-מודע): "האם אני קורבן של הנסיבות?", והתשובה הפנימית היא "כן" – המציאות קורסת לתוך התבנית הזו. הגוף מגיב בכיווץ, המוח מחפש הוכחות לקיפוח, והיקום "מספק את הסחורה". העבודה שלנו היא לשנות את ה"ביט" – לשנות את השאלה ואת המידע שמוזן למערכת.

אפקט הצופה בקליניקה

אנחנו יודעים בפיזיקת הקוונטים שהתנהגות של חלקיק משתנה בהתאם למי שצופה בו. בעולם הרגש, זה עובד בדיוק אותו הדבר. כאב רגשי, חרדה או כעס הם כמו "גל" של אנרגיה פוטנציאלית. ברגע שאנחנו מתבוננים בהם בפחד או בשיפוטיות ("למה זה קורה לי שוב?", "אני דפוק"), אנחנו מקבעים אותם כמציאות מוצקה וקשה.

לעומת זאת, הגישה שאנחנו מטפחים כאן היא צפייה מסוג אחר: הסכמה. כשאנחנו מסכימים להתבונן ברגש בלי לנסות לסלק אותו, בלי לשפוט אותו ובלי להזדהות איתו, אנחנו משנים את הטבע שלו. אנחנו הופכים מ"קורבנות של הרגש" ל"משתתפים" ביצירה שלו. בתדר של גלי תטא, למשל, אנחנו נכנסים למצב תודעתי שבו הצופה (אנחנו) יכול לשכתב את האמונות שמחזיקות את המציאות הזו במקומה. הריפוי הוא לא מחיקה של מה שהיה, אלא קריסה של פונקציית הגל למציאות חדשה ומטיבה.

האחריות של המשתתף

התפיסה של וילר היא לא רק פילוסופית, היא מחייבת. אם אנחנו חיים ביקום משתתף, אין לנו את הפריווילגיה להגיד "זה לא באשמתי". האחריות היא מלאה. לא במובן של אשמה (שזה תדר נמוך ומכווץ), אלא במובן של יכולת.

היכולת לבחור איזה "ביטים" של מידע אנחנו מקבלים כאמת. היכולת להחליט איזו שאלה אנחנו שואלים את הגוף שלנו כשהוא כואב. היכולת להבין שאין הפרדה אמיתית בינינו לבין מה שקורה לנו.

כשמבינים את זה, עבודת העומק הרגשית הופכת להיות הדבר הכי פרקטי שיש. היא מפסיקה להיות "חיטוט בעבר" והופכת להיות הנדסה של המציאות. אנחנו לומדים לכוון את המצפן הפנימי, והעולם בחוץ – היקום המשתתף – מתיישר לפי הכיוון החדש שבחרנו.

מרגישים שהגיע הזמן להפסיק לצפות מהצד ולהתחיל לביים את המציאות? בואו להבין איך עושים את זה תכלס

בשיטת העבודה שלנו.