למה אנחנו פועלים על אוטומט?

כל אדם, ללא יוצא מן הכלל, מונע מתוך הדפוסים שלו. לעיתים קרובות מגיעים אלינו אנשים חכמים, מודעים לעצמם, שכבר קראו כל ספר אפשרי והשקיעו לא מעט משאבים בניסיון להבין למה הם פועלים כפי שהם פועלים. הם יודעים שהפרפקציוניזם סוחט אותם, הם מבינים שהצורך לרצות אחרים על חשבונם גובה מחיר יקר, ועדיין - ברגע האמת, משהו משתלט עליהם. האוטומט מנצח.

הדפוסים האלה אינם פגם באישיות או חולשת אופי. הם תוצר ישיר של מנגנוני למידה והישרדות עמוקים שנועדו, בבסיסם, להגן עלינו ולייצר עבורנו ודאות, שייכות ואהבה. כדי להבין למה כל כך קשה "פשוט לשנות מחשבה" ולמה נדרשת עבודת עומק אמיתית כדי להשתחרר, אנחנו צריכים לצלול אל האנטומיה של האוטומט: אל המדע והפילוסופיה שמסבירים איך הפכנו להיות מי שאנחנו.

1. התניה קלאסית: צריבת החיבור הרגשי ברמת מערכת העצבים

זהו מנגנון הלמידה הבסיסי והקדום ביותר. במנגנון זה, שני אירועים שקורים בסמיכות נצרבים במוח כקשורים זה לזה, עד שגירוי ניטרלי לחלוטין הופך לגירוי טעון שמפעיל את הגוף.

הבסיס המחקרי: מעבר למחקרו המפורסם של איוואן פבלוב על כלבים, המחקר שהדגים זאת בעוצמה על בני אדם הוא מחקרו של ג'ון ב. ווטסון בשנת 1920 על "אלברט הקטן". ווטסון הראה כיצד תינוק שלא פחד מחיות, למד לפתח תגובת חרדה עמוקה כלפי חולדה לבנה. איך? ווטסון השמיע רעש חזק ומבהיל בכל פעם שהחולדה הופיעה. מהר מאוד, מערכת העצבים של התינוק קישרה בין החולדה לבין סכנה, והוא החל לבכות מעצם הופעת החולדה, גם כשהיה שקט לחלוטין.

איך זה נראה ביומיום שלנו? זהו ההסבר המדעי לאוטומט הרגשי שמתעורר בנו ללא הכנה מוקדמת. אדם שחווה בילדותו או בעברו ביקורת חריפה או התעלמות קרה ברגעי פגיעות, חיבר את הסיטואציה הזו לתחושת סכנה קיומית. היום, מספיק שבן הזוג ישנה מעט את טון הדיבור שלו, או שמנהל בעבודה ישהה את תגובתו להודעה, כדי שהגוף כולו יתכווץ ויעבור למצב מגננה. המוח המודע מנוטרל; התגובה הרגשית הצרובה היא זו שמנהלת את האירוע.

2. התניה אופרנטית: מעגל השכר והעונש ועיצוב ההתנהגות

אם ההתניה הקלאסית מסבירה את התגובה הרגשית שלנו, ההתניה האופרנטית מסבירה את הפעולות שאנחנו בוחרים לעשות. כאן אנחנו לומדים דרך התוצאות של המעשים שלנו.

הבסיס המחקרי: החוקר ב.פ. סקינר הוכיח באמצעות "קופסת סקינר" שבעלי חיים ובני אדם מעצבים את התנהגותם בהתאם לחיזוקים ועונשים. פעולה שמביאה לתגמול או מונעת כאב - תישנה בתדירות גבוהה. פעולה שגוררת עונש - תדעך.

איך זה נראה ביומיום שלנו? כאן בדיוק נובטים דפוסים מתישים כמו פרפקציוניזם וריצוי. ילד שלמד שהדרך היחידה שלו לקבל יחס, אהבה והערכה היא להביא הישגים מושלמים , או ילד שלמד שהדרך היחידה להימנע מכעס ונטישה היא לבטל את הצרכים שלו ולהיות ילד טוב שלא עושה בעיות - מקודד את ההתנהגות הזו כהכרחית להישרדותו.

כמבוגר, הוא ימשיך לתת מעל ומעבר בלי לבקש דבר לעצמו. הוא ימשיך "ללחוץ על הדוושה" של הריצוי, לא כי הוא חלש, אלא כי התת-מודע שלו בטוח שזו הדרך היחידה להיות בטוח ושייך בעולם.

3. למידה תצפיתית: הורשת הדפוסים השקטה

לא כל הדפוסים שלנו נוצרים מתוך חוויה אישית ישירה. לעיתים קרובות, אנחנו סופגים אותם מהסביבה שבה גדלנו.

הבסיס המחקרי: ניסוי "נחום-תקום" של אלברט בנדורה ב 1961 הוכיח שילדים מחקים במדויק התנהגות של מבוגרים שבהם צפו. ילדים שראו מבוגר פותר תסכול באגרסיביות, אימצו את אותה התנהגות, מבלי שחוו שכר או עונש בעצמם.

איך זה נראה ביומיום שלנו? זה מסביר כיצד אנשים מגיעים עם חסמים עמוקים שלא בהכרח נולדו מטראומה ישירה. אדם שגדל בבית שבו אחד ההורים נמנע בקביעות מלבקש עזרה, מעולם לא דרש את המקום שלו, ותמיד שם את כולם לפניו - מאמץ את המודל הזה כדרך הלגיטימית היחידה לניהול מערכות יחסים. הוא יורש את האוטומט.

4. חוסר אונים נרכש: שורש התשישות

מדוע כל כך הרבה אנשים אינטליגנטים מוצאים את עצמם תקועים באותו מקום, למרות שהם רוצים שינוי בכל מאודם?

הבסיס המחקרי: הפסיכולוג מרטין זליגמן ב 1967 גילה שבעלי חיים שנחשפו למצבי לחץ שלא יכלו להימלט מהם, פיתחו חוסר אונים נרכש. גם כאשר הועברו לסביבה חדשה שממנה יכלו להיחלץ בקלות - הם הפסיקו לנסות. הם למדו שהמאמץ חסר תוחלת.

איך זה נראה ביומיום שלנו? אלו הם האנשים שפונים אליי כשהם עייפים. הם עברו תהליכים, ניסו לשנות את החשיבה, קראו משפטי העצמה, אבל המציאות חזרה על עצמה שוב ושוב. הם חווים תשישות עמוקה מהמאבק הפנימי ומשלימים בייאוש שקט עם המציאות, מתוך אמונה פנימית ש"ככה אני ואי אפשר לשנות". זהו אינו ייאוש אמיתי, אלא התניה בפני עצמה שניתן לפרק.

5. הזווית הפילוסופית: שפינוזה ואשליית חופש הבחירה

אם המדע מסביר את איך פועל המנגנון, הפילוסוף ברוך שפינוזה מסביר לנו למה אנחנו חייבים להסתכל עליו באומץ כדי להיות חופשיים באמת.

בספרו "תורת המידות" , טען שפינוזה שאנשים משלים את עצמם לחשוב שהם חופשיים, רק משום שהם מודעים למעשים שלהם ולרצונות שלהם, אך הם עיוורים לחלוטין לסיבות שגרמו להם לרצות ולפעול כך.

על פי שפינוזה, כל עוד אדם מונע על ידי סיבות נסתרות (ההתניות, חוויות העבר, מנגנוני ההישרדות) מבלי שהוא מבין אותן לעומק ומקבל אותן - הוא למעשה פועל מתוך הכרח, כמו אבן שנזרקת באוויר וחושבת שהיא בוחרת את מסלולה. החופש האמיתי, לפי שפינוזה, לא נוצר מתוך התעלמות מהעבר או מלחמה ברגש, אלא מתוך הכרת הסיבה. כשאנחנו מבינים מה מפעיל אותנו, הפעולה הסבילה הופכת לפעולה אקטיבית. ההבנה העמוקה היא זו שמשחררת אותנו מהשעבוד לאוטומט.

הדרך לחופש: להפסיק להילחם ולהתחיל לשחרר

ההבנה של המנגנונים הללו - מהצריבה הרגשית של פבלוב, דרך הריצוי של סקינר ועד להבנת הסיבות של שפינוזה –- מבהירה לנו דבר אחד קריטי: אי אפשר לנצח התניה עמוקה רק באמצעות שינוי מחשבתי או כוח רצון.

ב"מצפן הלב", אנחנו מבינים שהשחרור האמיתי מתחיל קודם כל בחמלה ובהסכמה. במקום לכעוס על עצמנו שאנחנו "שוב פועלים מתוך ריצוי" או "שוב קופאים במקום", אנחנו מסכימים להתבונן בדפוס הזה בכבוד. אנחנו מבינים שהוא לא האויב שלנו, אלא שומר ראש עתיק שפעם, בעבר, עשה את העבודה הכי טובה שידע כדי לשמור עלינו.

כשאנחנו מפסיקים להילחם בדפוס ומסכימים לפגוש אותו באמת, אנחנו מנתקים את ההתניה מהשורש. אנחנו מוציאים את הסיבה מהחושך לאור, וכפי שאמר שפינוזה - מחזירים לעצמנו את חופש הבחירה האמיתי. את הזכות להציב גבולות, לבקש את מה שמגיע לנו, ולחיות מתוך חיבור אותנטי לעצמנו, ולא מתוך תגובה הישרדותית לעבר.

מוכנים להפסיק להילחם באוטומט ולהתחיל לחיות בחופש בחירה? אנחנו מזמינים אתכם להכיר מקרוב את שיטת "מ.ס.ע”, ולעבור תהליך עומק שמשחרר חסמים מהשורש ומחזיר לכם את ההגה לידיים