למה אנחנו נלחמים בעצמנו ?

השאלה המהדהדת ביותר בקליניקה ואולי בחיים של רובנו היא למה אנחנו נלחמים בעצמנו. למה רגע אחד אנחנו מרגישים בוגרים שקולים ויודעים בדיוק מה אנחנו שווים וברגע הבא אנחנו מתכווצים מרגישים קטנים ומונעים מתוך צורך נואש להוכיח את עצמנו או לרצות אחרים.

התחושה הזו של מאבק פנימי מתמיד בין כוחות מנוגדים שמושכים אותנו לכיוונים שונים היא המקור לכאב ולתקיעות של אנשים רבים. החוויה הזו אינה מעידה על חולשה או על פגם. למעשה חקר המאבק הפנימי הוא אחד התחומים המעמיקים ביותר בפסיכולוגיה.

כדי להבין לעומק למה אנחנו נלחמים בעצמנו וכיצד אנו משתחררים מהמלחמה הזו בגישת מצפן הלב נתבונן בשני חוקרים מרכזיים שמיפו את המאבק בין החלקים השונים בתוכנו והפכו את ההבנה שלנו על הנפש האנושית.

הקוטביות והצל של קארל גוסטב יונג

קארל גוסטב יונג היה מהראשונים שחקרו לעומק את המבנה המפוצל של הנפש. הוא זיהה שהנפש שלנו אינה מקשה אחת אלא מורכבת מכוחות שלעתים קרובות מתנגשים זה בזה.

תחילה יונג חקר את הקוטביות הקיימת בכל אדם בין איכויות זכריות לנקביות. הוא מצא שבכל גבר קיים חלק נשי מודחק המבקש לבטא רגש הכלה וחיבור ובכל אישה קיים חלק גברי המבקש לבטא סמכות פעולה והצבת גבולות. המלחמה הפנימית שלנו מתחילה כאשר אנו מסרבים להכיר באחד הצדדים האלו ומתאמצים להשתיק אותו כדי להתאים לציפיות החברה.

בנוסף יונג טבע את המושג הצל. הצל הוא מעין מחסן תת מודע שאליו אנחנו דוחפים את כל החלקים בעצמנו שאנחנו מתביישים בהם או מסרבים לקבל. אלו יכולים להיות רגשות של חולשה פגיעות או צורך נואש באישור. יונג הסביר בצורה מבריקה שככל שאנחנו נלחמים בצל ודוחפים אותו עמוק יותר כך הוא צובר כוח ומנהל את ההתנהגות שלנו מאחורי הקלעים. המאבק שלנו להסתיר את החולשות שלנו הוא בדיוק מה שמעצים אותן.

המשפחה הפנימית של ריצ'רד שוורץ

ריצ'רד שוורץ שפיתח את מודל מערכות המשפחה הפנימיות מספק לנו את ההסבר המדויק ביותר למנגנונים שעוצרים אותנו ביומיום כמו ריצוי ופרפקציוניזם.

שוורץ גילה שהתודעה שלנו מתפקדת ממש כמו משפחה המורכבת מחלקי אישיות שונים. הוא זיהה שברגעים של קושי נוצר פיצול פנימי בין שני סוגים עיקריים של חלקים.

הסוג הראשון הוא החלקים הפגועים. אלו אותם מקומות עמוקים בתוכנו שסוחבים כאב ישן תחושה שאנחנו לא מספיק טובים או זיכרון של רגע שבו הרגשנו שקופים ולא מוערכים.

הסוג השני הוא החלקים המנהלים. אלו הם מנגנוני הגנה רבי עוצמה שנוצרו במטרה אחת ברורה והיא להגן על החלק הפגוע כדי שלא ירגיש שוב את אותו כאב. כאן בדיוק נולד החלק הפרפקציוניסט שדורש מאיתנו לעבוד ללא הפסקה רק כדי למנוע ביקורת מבחוץ. וכאן נולד החלק המרצה שמוותר על הצרכים שלנו כדי להבטיח שאנשים יישארו לצידנו ולא נישאר לבד.

התשובה לשאלה למה אנחנו נלחמים בעצמנו נמצאת במאבק הזה. אנחנו חווים מלחמה כי החלקים המנהלים שלנו מנסים להגן עלינו בדרכים נוקשות שפעם עזרו לנו לשרוד אבל היום פשוט חונקות אותנו ועוצרות את ההתפתחות שלנו.

למה ידיעת המחקר לא מספיקה לשחרור הכאב

ההסברים של יונג ושוורץ הם מבריקים ומדויקים. הם עוזרים לנו להבין את שורש הדפוסים שלנו. עם זאת הבנה אינטלקטואלית של החלקים בתוכנו אינה משנה את המציאות ברגע האמת.

אנשים עוברים דרך ארוכה של התפתחות מנתחים את החלקים שלהם מדמיינים אותם ומנסים להחליף מחשבות ועדיין מול קולגה בעבודה או מול בן הזוג הדפוס האוטומטי משתלט. הצורך לרצות מתעורר הפרפקציוניזם חונק והתחושה של אני לא מספיק חוזרת לנהל את ההצגה. הניסיון לתקן למחוק או להחליף חלקים בתוכנו רק מנציח את המלחמה ומחזק את ההתנגדות.

הדרך של מצפן הלב מעבר ממלחמה להסכמה ושחרור

באימון רגשי בגישת מצפן הלב אנחנו מבינים שהמאבק עצמו הוא זה שמשאיר את הדפוסים בחיים. החלק בך שדורש פרפקציוניזם אינו זקוק להשתקה והחלק שמרגיש שקוף לא יירגע ממשפטי העצמה.

העבודה האמיתית מתחילה במקום שבו במקום להילחם בדפוס האוטומטי אנחנו יוצרים תהליך עמוק של הסכמה. הסכמה לפגוש את הדפוס להרגיש את מה שהוא מייצר בגוף ובתודעה ללא שיפוט וללא מאבק.

ברגע שאנחנו מניחים את הנשק ומפסיקים את מאבק הכוחות מול החלקים השונים הדפוס האוטומטי שניהל אותנו שנים מאבד את האחיזה שלו. ההסכמה לפגוש את המנגנון ממיסה אותו. מתוך השקט שנוצר כשהמלחמה הפנימית שוככת מתאפשר שחרור אמיתי. שחרור שמאפשר לנו לסיים עם הריצוי לעמוד על שלנו ולהגשים את המטרות שלנו מתוך חיבור עמוק לאותנטיות.

לקריאה נוספת על תהליך שחרור הדפוסים