איך התת מודע מקודד את הדפוסים שמנהלים אותנו

היא ישבה מולי בקליניקה וסיפרה לי שלושה סיפורים באותה פגישה.

הסיפור הראשון היה על אתמול בערב. הבעל שלה אמר משהו שפגע בה. היא הרגישה את הגרון שלה נסגר, ידעה בדיוק מה היא רוצה להגיד, פתחה את הפה, וסגרה אותו. אמרה "סבבה"  והלכה למטבח לשטוף כלים.

הסיפור השני היה מהבוקר. הבת שלה, בת השש-עשרה, אמרה לה משהו בטון שעבר את הגבול. היא הרגישה את הגרון נסגר, ידעה בדיוק מה היא רוצה להגיד, פתחה את הפה, וסגרה אותו. אמרה "טוב, את צודקת" והלכה למטבח לערוך את הקניות.

הסיפור השלישי היה משיחת טלפון עם אמא שלה לפני שבוע. אמא שלה אמרה משהו על הילדים, משהו שהיה מעליב באופן עקיף. היא הרגישה את הגרון נסגר, ידעה בדיוק מה היא רוצה להגיד, פתחה את הפה, וסגרה אותו. אמרה "כן, את צודקת אמא" והלכה אחר כך לבכות בשירותים.

היא הסתכלה עליי ואמרה, "אני לא מבינה את עצמי. אני אישה חכמה. אני יודעת בדיוק מה אני רוצה להגיד בכל אחת מהשיחות האלה. אז למה אני נתקלת באותה חומה פעם אחר פעם?”

שאלתי אותה אם היא הסתכלה היטב על שלושת הסיפורים. הסברתי שזה לא שיש לה בעיה עם הבעל, ועוד בעיה עם הבת, ועוד בעיה עם האמא. פשוט שיש בתוכה אישה אחת בפנים שעושה בדיוק את אותו דבר בכל סצנה. ושהאישה הזאת היא לא היא.

מי באמת מנהל את הגרון שלך בשעה תשע בלילה

אנשים נורא אוהבים את הסיפור הזה שהם בוחרים בעצמם את החיים שלהם. שהם בוחרים את בני הזוג שלהם, את הקריירה שלהם, את הריבים, את ההשתקה הזאת מול האמא, את הוויתור הזה מול הבת, את ה"סבבה" הזה מול הבעל. אנשים אוהבים את הסיפור כל כך, שהם מוכנים לשלם הרבה כסף להרצאות וקורסים, כדי להמשיך להאמין בו.

הבעיה היא שהמדע הוכיח את ההפך. דניאל כהנמן, שזכה בפרס נובל על העבודה הזאת, חילק את החשיבה שלנו לשתי מערכות. הראשונה מהירה, אינסטינקטיבית, אוטומטית, ולא דורשת אנרגיה. השנייה איטית, מודעת, רציונלית, ושוחקת באופן יוצא דופן. כשמודדים בפועל איזו מערכת מנהלת את היום שלנו, מתברר שכמעט כל מה שאנחנו עושים, אומרים, מרגישים ובוחרים, נוצר במערכת הראשונה. לפני שההיגיון בכלל קיבל את הזימון לישיבה.

אז כשאת אומרת לעצמך בבוקר שהיום לא תוותרי לאמא שלך, את מבטיחה את ההבטחה הזאת מתוך מערכת שנכבית ברגע שאמא שלך אומרת "תקשיבי, אני לא מתערבת אבל". ההבטחה לא רלוונטית למערכת שתסגור את הגרון שלך.

זה לא חולשת אופי. זה לא חוסר ברצינות. זאת ארכיטקטורה.

שורת הקוד שאיש לא ראה אותך כותבת

תארי לעצמך ילדה בת שש. היא אומרת משפט קטן בארוחת ערב. משהו על מורה שלה, על משהו שכאב לה, על איזה רעיון שיש לה. ואמא, שהייתה באמצע ריב עם אבא, מסתובבת אליה ואומרת "לא עכשיו." בטון שיש בו משהו חד. הילדה שתקה. סגרה את הפה. הסתכלה בצלחת.

שום דבר לא קרה. אף אחד לא צעק עליה. אף אחד לא היכה אותה. היא לא חוותה דחייה דרמטית. רק "לא עכשיו" אחד, באחת מאלפי ארוחות הערב של ילדותה.

אבל באותו רגע משהו אחר קרה. במוח שלה נצרבה שורת קוד קטנה. בנוירולוגיה קוראים לזה חוק הב, על שם הנוירולוג שגילה אותו. תאים שיורים יחד, מתחברים יחד. הילדה חוותה רצף של רגש, פרשנות והחלטה. הרגש היה בושה. הפרשנות הייתה "מה שיש לי להגיד לא חשוב." ההחלטה הייתה "אל תפריעי." השלושה התחברו לתא אחד גדול. ומאז, בכל פעם שתהיה סיטואציה שבה היא תרצה להגיד משהו, התא הזה ייפתח ויפעיל את ההחלטה לפני שהמודע יספיק להתערב.

אבל הסיפור עוד יותר עמוק מזה, וכאן נכנסת חוקרת בשם ליזה פלדמן ברט מאוניברסיטת נורת'איסטרן. ברט הפכה לפני עשור על הראש את כל מה שחשבנו על רגשות. היא הוכיחה שהמוח שלנו הוא לא תגובתי, הוא ניבויי. כלומר הוא לא מחכה שמשהו יקרה ואז מגיב. הוא חוזה מה הולך לקרות לפי מה שכבר היה, ומפעיל את הגוף לפי התחזית.

המוח שלך לא יושב במושב הנהג כדי להגיב למה שקורה בעולם. הוא יושב במושב הנהג כדי לחזות מה הולך לקרות, ולהפעיל את הגוף שלך עוד לפני שהאירוע התרחש בכלל.

מה זה אומר בעברית מדוברת. זה אומר שכשהבעל שלה התחיל לדבר אתמול בערב, הגרון שלה נסגר עוד לפני שהוא סיים את המשפט. לא בגלל מה שהוא אמר. בגלל שהמוח שלה זיהה את האות הראשון של הסצנה, ובחר מהמדף את הקלטת המתאימה. אותה קלטת בדיוק שהוא הפעיל מול אמא שלה לפני שבוע. אותה קלטת שהוא הפעיל בבוקר מול הבת.

הילדה שתקה בארוחת הערב לפני שלושים שנה. עכשיו האישה שותקת בשלוש סצנות שונות באותו שבוע, מול שלושה אנשים שאין ביניהם שום קשר. כל הסצנות האלה, מבחינת המוח שלה, הן אותה סצנה.

למה כל מי שמנסה להילחם בזה נכשל

זאת הטעות הגדולה של תעשיית ההתפתחות האישית, וזאת גם הסיבה שכל כך הרבה אנשים מגיעים אליי כשהם כבר עברו שלושה מאמנים, פסיכולוגית, קוצ'רית רוחנית וקורס של עשרים שעות שעלה להם כמו מטוס.

כולם ניסו לעשות אותו דבר. לקחת את מערכת שתיים, זאת שאיטית והגיונית, ולנסות להפעיל אותה כדי לכתוב מחדש את הקוד של מערכת אחת. זה כמו לבוא עם מקלדת לכבאות. הכלי לא מתאים לעבודה.

הדפוס לא ייעלם בגלל שתביני אותו. דווקא להפך. ככל שתביני אותו יותר, כך הוא יהיה חזק יותר, כי בכל פעם שתחזרי עליו, את תאשימי את עצמך, והאשמה היא הדלק האהוב ביותר על המערכת ההישרדותית. היא יודעת שכל עוד את מאשימה את עצמך, את לא תוקפת את הקידוד עצמו. את תוקפת את האדם שמחזיק את הקידוד.

וזה הדבר הכי חכם שהמערכת שלך יודעת לעשות. היא משתמשת ביכולת המודעות שלך נגדך. את חושבת שאת עובדת על עצמך. בפועל את רק מאמנת את השומר הפנימי שלך להיות מתוחכם יותר. הוא לומד את השפה שלך. הוא מתחפש לתובנה. הוא מתחפש להבנה. הוא מתחפש להתפתחות אישית.

השכבה שמתחת לקידוד

עד כאן הכל די מובן. הילדה למדה לשתוק כי שתיקה הצילה אותה. השומר הפנימי מגן עליה. אם נפגוש את השומר בעדינות, נוכל לפרק את הקידוד. זה הסיפור הסטנדרטי שמספרים בכל מקום.

אבל יש משהו מתחת לזה שכמעט אף אחד לא מדבר עליו.

השאלה האמיתית היא לא למה הילדה שתקה. השאלה היא מה היא הייתה צריכה להאמין על עצמה כדי שהשתיקה תרגיש לה כמו הצלה. כי שתיקה היא לא הצלה. שתיקה היא מחיקה של החלק הזה שרצה לדבר. הילדה לא רק שמרה את עצמה מכאב. הילדה החליטה מי היא בעולם. היא החליטה שהחלק שמדבר אצלה הוא חלק מסוכן. שמשהו בה, באישיות שלה, בעצם הקיום שלה, הוא הבעיה.

זה לא קידוד של התנהגות. זה קידוד של זהות. ובגלל זה אף תרגיל של דיבור אסרטיבי לא יעבוד.

כי כשתדברי אסרטיבית את לא רק עוברת על שורת הקוד של "אל תפריעי". את עוברת על שורת הקוד של "אם תפעילי את החלק הזה בך, את מסכנת את עצמך כבת אדם." האסרטיביות מאיימת על הזהות שאת בנית כדי לשרוד. ולכן אחרי כל פעם שתצליחי להגיד משהו אמיתי לבעל, או לאמא, או לבת, תרגישי חרדה איומה. לא בגלל מה שאמרת. בגלל מי שהיית בזמן שאמרת.

וזה הסוד שמעט מאוד מקומות נוגעים בו. אנשים לא נשארים בדפוס כי הם פוחדים לאבד את ההגנה. הם נשארים בדפוס כי הדפוס הוא הם.

מה זה בעצם אומר לשחרר את הקידוד

כשאני יושב מול לקוחה ואנחנו ניגשים לרגע הזה, אני לא מנסה לכבות את הקידוד. אני לא מנסה ללמד אותה טכניקה. אני לא נותן לה שלבים. ככל שאני יותר עובד, ככה אני יותר מבין שאין מה לתת. צריך לקחת.

צריך לקחת ממנה את הסיפור שהיא מספרת לעצמה על למה היא ככה. צריך לקחת ממנה את ההזדהות הזאת עם השומר הפנימי שלה. צריך לקחת ממנה את האשמה, את הפרשנות, את ההצדקה, את הניתוח, את כל מה שהיא בנתה כדי להחזיק את הקידוד יציב.

ואז, כשנשארת רק עם הרגע הצרוב עצמו, בלי כל השכבות שצמחו מעליו במשך שלושים שנה, משהו אחר קורה. היא מסכימה לפגוש אותו. לא להילחם בו. לא לתקן אותו. לא לבטל אותו. רק להיות איתו. ולגלות שמתחת לקידוד אין פצע. מתחת לקידוד יש החלטה. ומתחת להחלטה, ואני יודע שזה נשמע מוזר, יש בחירה. בחירה שעוד אפשר לקחת אחורה.

אבל לא מהמודע. מהמקום שעשה את הבחירה מלכתחילה. וזה כבר לא דבר שאדם יכול לעשות לבד. וגם לא בטוח שזה הדבר שהוא רוצה.

מי היית אם הילדה ההיא, ההיא שאמרה משהו בארוחת הערב לפני שלושים שנה ונתקלה בקיר, הייתה ממשיכה לדבר? איזו זהות היית צריכה לוותר עליה כדי לתת לה לפתוח את הפה שוב, הפעם, מול הבעל, מול הבת, מול האמא?