המדע מאחורי המילים

קרה לכם פעם שהתעוררתם בבוקר, הרגשתם שאין לכם כוח להתמודד עם היום, והחלטתם להתקשר לעבודה ולהגיד שאתם לא מרגישים טוב כדי לקבל יום חופש. ואז באופן מפתיע שעות ספורות לאחר מכן התחילו להופיע סימפטומים פיזיים אמיתיים. חולשה, כאב ראש, כיווץ בגוף. פתאום אתם באמת מרגישים לא טוב.

זו אינה מקריות. המילים שלנו אינן רק כלי תקשורת עם הסביבה. הן הפקודות הישירות שאנחנו נותנים למוח ולמערכת העצבים שלנו. כשאנחנו אומרים אין לי כוח, אני עייף או אני חייב, ואפילו כשאנחנו חורצים גורלות עם משפטים כמו אין לי סיכוי או אני בחיים לא אצליח, אנחנו לא רק מתארים מצב קיים, אנחנו יוצרים אותו.

המדע מאחורי המילים: איך המוח מתרגם שפה לביולוגיה

ההשפעה הפיזית של מילים על הגוף נחקרה רבות בעשורים האחרונים. ד"ר אנדרו ניוברג חוקר מוח מאוניברסיטת תומאס ג'פרסון ומארק רוברט ולדמן חקרו את הנושא לעומק ומציגים ממצאים חד משמעיים.

על פי המחקרים, שימוש במילים בעלות מטען שלילי או ביטויים של חוסר אונים מפעיל באופן מיידי את האמיגדלה, אזור במוח האחראי על זיהוי סכנות ועיבוד פחד. ברגע שהאמיגדלה מופעלת היא משחררת לגוף הורמוני סטרס כמו קורטיזול. התוצאה הפיזית היא מיידית השרירים מתכווצים, קצב הלב משתנה ורמת האנרגיה הזמינה בגוף יורדת. המוח, בניסיון להגן עלינו מהקושי שזה עתה הכרזנו עליו, מכבה מערכות לא חיוניות ומכניס אותנו למצב של הישרדות וצמצום.

בנוסף תופעה זו מוכרת ברפואה גם כאפקט הנוצבו, המצב שבו ציפייה שלילית או אמונה שמשהו רע עומד לקרות גורמת להופעת סימפטומים פיזיים מוחשיים. כשאנחנו אומרים למוח שלנו שאנחנו חולים הוא מתחיל לייצר את הכימיה התואמת לחולי. באותו אופן בדיוק כשאנחנו אומרים אני לא אצליח המוח חוסם גישה למשאבים הקוגניטיביים של יצירתיות ופתרון בעיות כדי להתאים את המציאות הפיזית להצהרה שלנו.

מעבר לפיזי: כשהמילים הופכות לאמונות מגבילות

המנגנון הזה לא עוצר רק בתחושות של עייפות או חולשה הוא מעצב את כל תפיסת המציאות שלנו דרך אמונות מגבילות. משפטים שגורים כמו כל הגברים הטובים תפוסים, כסף זה דבר רע או במדינה הזאת אי אפשר להתקדם הם לא תצפית אובייקטיבית על העולם. הם הוראות הפעלה.

ברגע שאנחנו אומרים שכל הגברים הטובים תפוסים מערכת הסינון של המוח מתכנתת את עצמה להתעלם מהזדמנויות ולהוכיח לנו שאנחנו צודקים. בדיוק כפי שהגוף מתכווץ כדי למנוע מאיתנו עשייה כשאנחנו אומרים אני עייף כך התודעה שלנו מתכווצת כדי להגן עלינו. למה שנגן על עצמנו משפע או מאהבה. כי עבור מי שנושא פצעי עבר או חוויות של דחייה אינטימיות אמיתית או ניהול של כסף גדול נתפסים במוח הלא מודע כסכנה כאיום שמצריך לקיחת אחריות או חשיפה לפגיעות. האמונה המגבילה היא פשוט חומת מגן מילולית.

סכנת התוויות: כשהבחנה הופכת לזהות

אותו מנגנון בדיוק פועל בעוצמה רבה אפילו יותר כשאנחנו מאמצים תוויות. בעולם הפסיכולוגיה וחקר המוח התופעה הזו מוכרת כהתמזגות קוגניטיבית. מחקריה של פרופ' אלן לנגר מאוניברסיטת הרווארד הוכיחו כיצד קבלה נוקשה של אבחנה רפואית או נפשית עוצרת בפועל את תהליכי ההחלמה הטבעיים.

אדם שקיבל הבחנה נוטה פעמים רבות לקחת את התווית הזו ולהפוך אותה לזהות מוחלטת. במקום להבין שמדובר בפאזה חולפת בחיים או בסימפטום זמני של דפוס עמוק שמבקש מענה הוא מקבל את המצב כעובדה שאין לשנותה. יש הבדל עצום בין להגיד אני חווה עכשיו חרדה לבין להגיד אני אדם חרדתי. משפטים מהסוג השני מקבעים את המצב. כשהמוח שומע שזו הזהות שלכם הוא מפסיק לחפש פתרונות ומתחיל לייצר את ההתנהגות שתצדיק את התווית שקיבלנו. התווית הופכת לשריון. היא פוטרת אותנו מהצורך לחקור באומץ איזה דפוס הישרדותי מופעל שם למטה ומשאירה אותנו שבויים בתוך הגדרה מצמצמת.

הרווח המשני: הדפוס האוטומטי שמייצר את המאבק

ההבנה המדעית הזו מעוררת שאלה חשובה אם המילים האמונות והתוויות האלו מחלישות אותנו ומונעות מאיתנו התפתחות למה אנחנו ממשיכים להשתמש בהן.

התשובה טמונה במושג שפסיכולוגים כמו זיגמונד פרויד ואלפרד אדלר כינו רווח משני. אנחנו מונעים מדפוסים אוטומטיים שנועדו לשרת אותנו ולוודא שנקבל את מה שאנחנו צריכים גם אם המחיר שאנחנו משלמים כבד. הרווח המשני הוא ההטבה הסמויה שאנחנו מקבלים מתוך הכיווץ או המחלה.

למשל אדם שחי בדפוס של ריצוי ופרפקציוניזם שנותן מעצמו ללא גבולות ולא יודע להציב גבול ברור או לבקש מנוחה ימצא את עצמו מהר מאוד מרוקן מאנרגיה. המוח שלו לומד שהדרך היחידה הלגיטימית לקבל פטור ממטלות היא דרך חולי או קריסה. התווית של דיכאון או המילים אני מותש הופכות למנגנון הגנה, תירוץ שמעניק לו את הרווח המשני של שקט ומנוחה בלי רגשות אשם. באותה מידה דפוס של הימנעות מכישלון ישתמש במשפט אין לי סיכוי כדי להשיג את הרווח המשני של אי נקיטת פעולה. כי אם מראש אין סיכוי אין צורך לקחת סיכון או להתמודד עם פגיעות.

לשנות את המציאות מהשורש

התמודדות עם המצב הזה דורשת יותר משינוי מלאכותי של חשיבה. שינון מנטרות דמיון מודרך או החלפת מחשבה לרוב יוצרים תסכול כי הגוף עדיין זוכר ומחזיק את הכיווץ. הדפוס עדיין זקוק לרווח המשני שלו.

במצפן הלב אנחנו מבינים שכדי לשנות את המציאות הפיזית והנפשית אנחנו לא צריכים להילחם במילים שאנחנו אומרים או בתוויות שקיבלנו, אלא לפגוש את הדפוס שמפעיל אותן. דרך עבודה עמוקה והסכמה להרגיש את מה שעולה אנחנו משחררים את הדפוס האוטומטי שגורם לנו לחפש תירוצים כדי לנוח או את הדפוס שמקבע אותנו לתוך זהות מגבילה.

כשאנחנו משחררים את האחיזה של הדפוס הצורך ברווח המשני נעלם והמאבק הפנימי פוסק. החיים לפני תהליך השחרור מאופיינים בכיווץ בעייפות כרונית ובתחושה שאין סיכוי שהמציאות תשתנה. החיים אחרי השחרור מתאפיינים בזרימה ביכולת להציב גבולות מתוך הקשבה אותנטית ובידיעה פנימית שמנהלת את רמות האנרגיה והבחירות שלנו באופן טבעי. המילים שלנו משתנות מעצמן, התוויות נושרות והאמונות נפתחות לאפשרויות חדשות, כי המציאות הפנימית שלנו השתנתה.

אם אתם מזהים שהמילים שלכם מכווצות אתכם, שהעייפות מנהלת אתכם או שאימצתם תווית שחוסמת אתכם, הגיע הזמן להפסיק להילחם בסימפטום. אני מזמין אתכם לעבודת עומק שתשחרר את הדפוסים האוטומטיים ותחזיר לכם את כוח הבחירה.

מתחילים מכאן