למה אני נותן לכולם ונשאר עם תחושה שאני חייב עוד

על הילד שלמד שאהבה עולה כסף, הנער שנותן ומחכה לקבלה, והבן זוג שמגיע לכל מערכת יחסים עם ארכיון

במאמר הקודם בסדרה פגשנו את הנער התלותי, זה שמחכה שיגידו לו שמותר. עכשיו אנחנו פוגשים את מי שגדל בקצה אחר של אותו בית. לא זה שחיכה לאישור. זה שלמד שגם אהבה צריך להרוויח.

יש משפט שכמעט כולם שמעו לפחות פעם אחת. לפעמים מהורה, לפעמים מבן זוג, ולפעמים שמענו אותו יוצא מהפה של עצמנו, בלי שמץ של בושה, כי הרגשנו שהוא מגיע לנו בצדק.

אחרי כל מה שאני עושה בשבילך.

המשפט הזה נשמע כמו תלונה. הוא בעצם דרישת תשלום. הוא אומר, רשמתי. כל מה שנתתי לך נמצא אצלי בספר, ועכשיו הגיע הזמן שתפרע. כי הנתינה כאן אף פעם לא הייתה באמת מתנה. היא הייתה הלוואה, גם אם מי שנתן אותה לא ידע את זה בעצמו. הוא פשוט גדל בבית שבו זאת הייתה הצורה היחידה של אהבה שהכיר.

וכאן מתחיל משהו שכדאי לעצור עליו. אנחנו רגילים לחשוב שילד שגדל בבית קשה הוא הילד שסבל בגלוי. אבל יש מחקר שמראה בדיוק את ההפך.

מחקר שנשען על עבודתו של קרל רוג'רס בדק ילדים שגדלו על אהבה מותנית, אהבה שהגיעה רק כשהצליחו או התנהגו כמצופה. בטווח הקצר הם נראו מצוין. קיבלו ציונים טובים יותר, צייתו יותר, שיתפו פעולה יותר. ההורים שלהם היו בטוחים שהם עושים את הדבר הנכון. אבל כשגדלו, אותם ילדים דיווחו על תחושת ערך שברירית יותר, ריקנות עמוקה יותר, ותלות חזקה יותר באישור חיצוני מכל ילד אחר.

את הילד הזה אי אפשר לזהות לפי כמה הוא מתפקד.

אפשר לזהות אותו רק לפי מה שהוא מרגיש כשאף אחד לא רואה.

השלב הראשון, הילד שלמד את התעריף

נתחיל מההתחלה. בבית הזה אף אחד לא הסביר לילד מהי אהבה מותנית. פשוט דיברו. "אם תביא ציונים טובים, אבא יהיה גאה." "אם תהיה ילד טוב, נלך לסרט." "אם תפסיק לבכות, אמא תחבק." משפטים תמימים, הגיוניים, כאלה שכל בית אומר.

והילד לא שמע בהם פצע. הוא שמע בהם את חוקי הבית. הוא למד מהר מאוד שלכל דבר טוב יש תנאי שצריך לעמוד בו קודם, ושאהבה היא לא משהו שיש, אלא משהו שמגיע אחרי.

כשהוא עמד בתנאי, הבית נהיה חם. אבא התקשר לספר לסבא. אמא חייכה אחרת. כשהוא נכשל, או סתם היה רגיל, משהו בבית הצטנן. לא בכעס. בשקט. והילד, שהוא הקורא הכי חד של מצב הרוח בבית, למד את התעריף תוך חודשים.

אהבה עולה ביצועים. כישלון עולה בקור. וכדי להרגיש בטוח, צריך כל הזמן לשלם.

אליס מילר, הפסיכואנליטיקאית שכתבה את הספר "הדרמה של הילד המחונן," תיארה את הילד הזה במדויק. ה"מחונן" שלה הוא לא ילד מוכשר. הוא כל ילד שפיתח כישרון אחד מעל כל השאר.

כדי לא לאבד את אהבת ההורים, נאלצנו לספק את הצרכים הלא מודעים שלהם, על חשבון ההתפתחות הרגשית שלנו.על פי אליס מילר

הילד הזה לומד להרגיש מה ההורה צריך ולתת לו את זה. הוא קובר את הצרכים שלו עמוק, כי הם לא נמכרים. ולאט לאט הוא בונה אדם שלם שיודע לתת בדיוק את מה שמרשים, ולא יודע בכלל מה הוא בעצמו רוצה.

וכאן נכנס המבנה שעליו בנויה כל הסדרה. וילהלם רייך קרא לטיפוס הזה המבנה המזוכיסטי, ולא במובן המיני שדבק במילה, אלא במובן של מי שלמד לספוג ולהחזיק בפנים במקום לבקש לעצמו ישירות. תלמידו אלכסנדר לואן תיאר את הגוף הזה ככבד ודחוס, גוף שאוגר את האנרגיה במקום לשחרר אותה, כי בקשה ישירה הרגישה מסוכנת מדי.

ובגוף זה נראה כך. כתפיים שנושאות קצת יותר מדי. חזה שנוטה פנימה, לא נפתח. ילד שתמיד מוכן לעזור, תמיד קשוב לאחר, ותמיד חצי צעד לפני הבקשה, כי אם יקדים אותה, אולי יקבלו אותו עוד לפני שיצטרך לבקש, ועוד לפני שיתבקש לשלם.

השלב השני, הנער שנותן ומחכה

הילד גדל, והתעריף גדל איתו. עכשיו הוא נער, והוא אחד משניים. אותו פצע, שני גופים.

יש את הנער שנותן בשקט. הוא העוזר של כולם. מלווה למבחנים, מקשיב לכל אחד, זה שתמיד שם. המורים אוהבים אותו, החברים סומכים עליו. ומה שאף אחד לא רואה הוא שכל נתינה שלו נושאת חוב קטן ובלתי נראה. הוא לא מבקש תמורה. הוא רק נעלב עמוק כשהיא לא מגיעה, ולא מבין למה.

ויש את הנער שנותן ברעש. הוא המארגן, זה שבונה, שמדליק, שכולם הולכים אחריו. הוא נדיב, באמת נדיב. אבל ברגע שמישהו לא מחזיר לו בדיוק כמו שציפה, הוא מתנפח. הגוף שלו גדל, הקול עולה, והוא תובע. לא בגלל שהוא רע. בגלל שאי הגעת התמורה נוגעת בדיוק בפצע הישן, שאומר לו שאם נתת ולא קיבלת, סימן שאתה לא שווה.

מבחוץ הם נראים הפוכים.

אחד רך מדי, אחד נפיץ מדי.

מבפנים הם אותו ילד בדיוק.

שניהם נותנים, אבל אף פעם לא בחינם. לא מתוך קמצנות. מתוך כך שאצלם נתינה היא אף פעם לא מתנה. היא הוכחה. וכל מי שמקבל מהם, מקבל יחד עם המתנה גם את החשבון.

השלב השלישי, הבן זוג שמגיע עם ארכיון

ועכשיו הוא בוגר, בתוך מערכת יחסים, ומשהו מוזר קורה. הוא בחר מישהו לאהוב, אבל הוא לא באמת נמצא שם. במקום להיות נוכח, הוא מנהל ספר.

הוא זוכר מי שטף כלים יותר פעמים. מי ויתר ומי לא. מי התקשר להורים של מי. וברגע של מריבה, הארכיון נפתח. כל מה שנתן ולא קיבל בחזרה עולה לפתע, מסודר לפי תאריך. ואז מגיע המשפט שגם בו אין שמץ בושה, רק תחושת צדק. תראה כמה נתתי לו, והוא ירק עליי.

אריק ברן, מייסד הניתוח הטרנסאקציוני, נתן לזה שם. הוא קרא לזה משחק, לא במובן של כיף, במובן של תסריט שמופעל אוטומטית. המשחק נקרא "אם זה לא היה בגללך," והוא תמיד מסתיים באותה שורה.

אחרי כל מה שעשיתי בשבילך.

ברן הראה דבר חשוב. מי שמשחק את המשחק הזה לא מניפולטיבי ולא מחשב. הוא אפילו לא יודע שהוא משחק. הוא פשוט מפעיל תסריט שנכתב לו מוקדם מאוד, בבית שבו אהבה הגיעה תמיד עם קבלה. וכשבן הזוג לא משלם בדיוק כמו שהתסריט דורש, השורה יוצאת לבד.

וזה גם מסביר למה הוא בחר את מי שבחר. אנשים שגדלו על אהבה מותנית נמשכים שוב ושוב למי שגורם להם להרגיש שצריך להרוויח את האהבה. כי זה מרגיש כמו בית.

למה הוא לא מפסיק, גם כשזה כואב

אם הדפוס הזה כל כך כואב, וגם מרחיק את האנשים שהוא הכי רוצה לקרב, למה הוא לא פשוט מפסיק?

כי יש בו רווח שאי אפשר לוותר עליו בקלות. כל עוד הוא נותן ומנהל חשבון, הוא לעולם לא צריך לשאול את השאלה האמיתית. האם מישהו היה אוהב אותי גם אם לא הייתי נותן כלום.

הנתינה היא לא רק דרך לאהוב. היא ביטוח. כל עוד אני נחוץ, אני לא נזרק. וכל עוד יש חשבון פתוח, יש סיבה להישאר בקשר, גם כשהקשר ריק. השאלה הזאת, האם אהבו אותי בכלל ולא רק את מה שנתתי, מפחידה אותו יותר מכל מריבה. ולכן הוא ממשיך לשלם, רק כדי לא להגיע אליה.

קל יותר להחזיק חשבון פתוח.

מאשר לשאול אם בכלל היה צריך לשלם.

המשפט שעובר הלאה

וכאן הדבר הכי קשה לראות. ואי אפשר להפסיק לראות אותו, ברגע שרואים.

הילד שגדל בבית של חשבונות לא נשאר עם החשבון. הוא פותח בית משלו, ובלי לרצות, בלי לדעת, משלם לילד שלו באותו מטבע בדיוק. כל "כל הכבוד" שמגיע רק על הצלחה, כל שתיקה קלה שיורדת על כישלון, כל גאווה שהיא על מה שהילד עשה ולא על מי שהוא, מלמדת ילד חדש את אותו תעריף ישן.

לא מתוך רוע. מתוך אהבה שלא ידעה שיש לה תנאי, כי גם היא קיבלה את עצמה ככה.

ואולי, אם אתם קוראים את זה עד כאן, עלה בכם משהו קטן ולא נוח.

שגם אתם, לפעמים, סופרים.

וצריך לומר את האמת, גם אם היא לא נוחה. עכשיו, כשאתם רואים את זה, עדיין לא השתנה כלום. אתם יכולים להבין כל מילה כאן, להסכים עם כולה, ומחר בבוקר, ברגע שמישהו לא יחזיר לכם בדיוק את מה שנתתם, אותו משפט ישן יעלה לבד. כי הדפוס הזה לא גר במקום שהבנה מגיעה אליו. הוא נצרב הרבה לפני שהיו לכם מילים, והוא לא משתחרר בכך שמבינים אותו. הוא משתחרר במקום אחר לגמרי.

הילד שבכם חיכה כל חייו למשפט אחד. לא "כל הכבוד," אלא "אתה לא חייב לי כלום." ואת המשפט הזה אף הבנה בעולם לא יכולה לתת לו. רק מקום שבו סוף סוף מפסיקים להתחשבן.