למה אני נמשך תמיד לאותן מערכות יחסים

היא ישבה מולי ואמרה משפט שלא יכולתי לשכוח."אני לא מבינה מה לא בסדר אצלי."

"כל פעם זה אדם אחר, וכל פעם זה נגמר אותו דבר."

היא לא דיברה על אדם אחד. היא דיברה על שלושה.

שלושה אנשים שונים לגמרי, בעשור האחרון.

אחד היה קר.

אחד נעלם ושב.

אחד פשוט אף פעם לא היה שם באמת.

ובכל פעם היא נתנה הכל.ובכל פעם נשארה עם אותה תחושה מדויקת בסוף.

כאילו עמדה מול דלת סגורה ודפקה עד שהיד כאבה.

בפעם הרביעית הופיע מישהו אחר.

רגוע.

נוכח.

כזה שכותב בבוקר רק כדי לדעת שהיא קמה בסדר.

כזה שאומר מה שהוא מרגיש בלי שצריך לחלוב את זה ממנו.

והיא נטשה אותו תוך שלושה שבועות.

שאלתי אותה למה.

היא חשבה רגע ארוך ואז אמרה את המשפט שפתח את כל התיק.

"אני יודעת שזה נשמע מטורף. אבל איתו לא הרגשתי כלום.

זה היה קל מדי. זה לא הרגיש כמו אהבה."

וזה הרגע שבו צריך לעצור. כי כאן מסתתר הדבר שאף אחד לא אומר לה.

היא לא נמשכת לאנשים שפוגעים בה כי משהו בה מקולקל.

היא נמשכת אליהם כי הם מרגישים לה נכון.

והאדם שלא פוגע בה מרגיש לה לא נכון.

הגוף שלה לא מבדיל בין אהבה לאזעקה.

הוא רק יודע מה מוכר לו.

השקט מרגיש כמו סכנה

הפסיכולוגית סטפני שטאל כותבת על החלק בתוכנו שנושא את פצעי הילדות, את הפחד מדחייה ואת המסקנות שגיבשנו לפני שידענו לקרוא.

החלק הזה לא חושב. הוא מזהה.

והוא מזהה אהבה לפי איך שהיא הרגישה בפעם הראשונה.

אם בפעם הראשונה אהבה הגיעה רק כשהרווחת אותה,

אם החום הופיע כשהיית נוח ונעלם כשלא,

אם נאלצת

להוכיח,

לתפקד,

לרצות,

כדי לקבל מבט אחד,

אז הילד שבך למד דבר אחד פשוט.

אהבה זה משהו שמשיגים.

לא משהו שמקבלים.

ואדם שנותן לך אהבה בחינם,

בלי מבחן,

בלי תנאי,

בלי שתצטרכי לעבוד בשבילה, מפעיל אזעקה.

כי זה לא מה שאהבה אמורה להרגיש.

אהבה אמיתית, בספר הישן שלך,

תמיד באה עם מחיר.

הגוף נדרך דווקא מול הרוגע

הפסיכיאטר וילהלם רייך הראה לפני כמעט מאה שנה שהגוף שלנו זוכר מה שהראש שכח. הוא מתכווץ סביב כאב ישן ושומר עליו בשרירים,

בנשימה,

במתח שלא נרפה.

לכן כשאדם בריא ויציב מתקרב,

הגוף לא נרגע. הוא נדרך. הקרבה הזמינה מרגישה כמו איום, לא כמו בית. ואדם לא זמין, רחוק,

כזה שצריך לרדוף אחריו,

דווקא הוא מרגיש מוכר.

הוא מרגיש כמו אהבה,

כי ככה אהבה תמיד הרגישה.

דרוכה.

לא בטוחה.

תלויה במאמץ שלך.

היא בורחת מהאדם שלא יפגע בה.ורצה אל זה שכבר פגע בה פעם.

זה לא רומנטי. זה שוחק אותך פיזית

החוקר שלדון כהן הקדיש שנים להראות מה מתח כרוני עושה לגוף.

לא מתח של רגע. מתח שגר בך.

הוא סוחט את המערכת,

מדכא אותה,

מתיש אותה מבפנים גם כשנדמה שהכל שקט.

וזה בדיוק מה שקורה במערכת היחסים שבה את כל הזמן על קצות האצבעות. כל הזמן מנסה לפענח אם הוא איתך או לא. כל הזמן מרוויחה את הקרבה מחדש.

זה לא ריגוש.

זו מערכת עצבים שלא מורידה את הגז כבר עשר שנים.

היא חשבה שהיא מחפשת אהבה. הגוף שלה חיפש את המתח,

כי המתח היה השפה היחידה שהיא הכירה.

הקשר הרגוע לא דחה אותה.

הוא פשוט לא דיבר בשפה שהיא למדה בבית.

ולכן הוא נשמע לה כמו שתיקה.

הפרדוקס שמנהל את הכל

וכאן הדבר הכי כואב, זה שמסביר למה שום החלטה הגיונית לא עוזרת.

היא רוצה אהבה. באמת רוצה.

כל מעשה שלה מכוון לזה.

היא

משקיעה,

נותנת,

נלחמת על הקשר.

ובדיוק המעשים האלה מובילים אותה אל מי שלא מסוגל לתת לה אהבה.

ובדיוק הם דוחפים אותה לברוח ממי שכן יכול.

היא עושה הכל כדי להיאהב.וכל מה שהיא עושה מרחיק אותה מאהבה.

זה לא חוסר מזל.

זו החלטת ילדות שעובדת בדיוק כמו שתוכנתה.

הילד הקטן עדיין מחכה.

שהאדם הלא זמין, זה שמזכיר את ההורה שהיה שם ולא שם, סוף סוף יבחר בו. כי אם דווקא הוא יבחר בה, זה יוכיח שהיא הייתה שווה את זה כל הזמן.

אדם שאוהב אותך באמת לא יכול לרפא את הפצע,

כי הוא מעולם לא היה חלק ממנו.

רק מי שמסוגל לפצוע אותך כמו פעם מרגיש כמו ההזדמנות לתקן את מה שנשבר אז.

אותו דבר בדיוק קורה מחוץ לזוגיות. הבוס שאי אפשר לרצות.

החבר שתמיד עסוק מדי.

ההורה שעדיין לא רואה.

אנחנו רצים שוב ושוב אל מי שלא נותן,

כי לא מה שטוב לנו מנהל את הבחירה, אלא מה שמוכר לנו.

אז היא ממשיכה לדפוק על הדלת הסגורה.

כי רק מאחוריה מחכה התשובה שהיא צריכה מאז שהייתה בת שש.

היציאה היא לא לבחור נכון בפעם הבאה

הפסיכותרפיסט יוג'ין ג'נדלין לימד דרך אחת לגעת בדברים האלה.

לא להילחם בתחושה.

לא לתקן אותה.

לעצור,

ולפגוש אותה בהסכמה.

השחרור לא מתחיל ברשימה של דגלים אדומים.

הוא לא מתחיל בהחלטה לבחור הפעם מישהו טוב.

כל אלה עוד מעשים, ומעשים שנולדים מתוך הדפוס רק מזינים אותו.

השחרור מתחיל ברגע שמפסיקים לרדוף,

ופוגשים את הרעב עצמו.

את הילד שעדיין מחכה.

את ההחלטה ההיא שנכתבה כשהיה קטן מכדי לבחור אחרת.

היא לא חיפשה את האדם הלא נכון.

היא חיפשה את ההוכחה שמגיע לה אהבה.ואת ההוכחה הזו אף אחד לא יכול לתת לה מבחוץ.

היא קמה ללכת. בדלת היא נעצרה ואמרה לי משהו שלא שאלתי עליו.

"הוא עוד כתב לי הבוקר. שאלה אם ישנתי טוב."

ואז שתקה רגע ואמרה, חצי לעצמה, "אף אחד אף פעם לא שאל אותי דבר כזה."

בקליניקה אני פוגש אנשים שכבר הבינו את הכל בראש, וזה לא הזיז דבר. כי ההחלטה הזו לא יושבת בראש. קריאה נוספת על שחרור דפוסים בזוגיות מחכה לכם כאן.