למה אנחנו כל כך תחרותיים?

תמיד האמנתי שאם כל אדם יצליח לחיות בשלום עם עצמו העולם שלנו יהיה הרבה יותר שקט. ההבנה הזו לא הגיעה אליי מספרים אלא מתוך התבוננות כואבת על החיים. כשעוצרים רגע ומסתכלים פנימה מגלים אמת מטלטלת. רוב הצרות שלנו, המלחמות שאנחנו מנהלים בתוך הראש, המתח ואפילו חלק ניכר מהמחלות הפיזיות שלנו הם בכלל לא שלנו.

הם שייכים לעולם שחינך אותנו מגיל אפס לחפש את הערך שלנו בעיניים של אחרים, לכווץ את עצמנו כשמישהו אחר מצליח ולמדוד את הקיום שלנו דרך השוואה מתמדת.

זו בדיוק הסיבה שבחרתי להקדיש את חיי למקצוע הזה. להראות לאנשים איך לחיות בשלום עם עצמם. הבנתי שהסבל האנושי נובע ברובו מאותו נתק פנימי מתיש.

תחרותיות היא כוח מתעתע. מצד אחד היא דחפה את האנושות קדימה. היא מנוע של צמיחה שגורם לנו לצאת מאזור הנוחות, ליצור המצאות ולפרוץ את גבולות היכולת שלנו. אבל מהצד השני, וכאן נמצא הכאב הגדול, כשהתחרות נובעת מחוסר עמוק בערך עצמי היא הופכת לכלא. היא הופכת את החיים למירוץ התשה שבו אי אפשר באמת לנצח כי תמיד יהיה מישהו מהיר יותר או מוצלח יותר. רגשות כמו קנאה שורפת ורצון לראות במפלתו של האחר שואבים מאיתנו אנרגיית חיים יקרה שנועדה במקור ליצירה וצמיחה.

הפרדוקס הזה אינו חדש. חישבו על רומא העתיקה. תקופה שבה פרחה הפילוסופיה הסטואית שהטיפה לשלווה פנימית ומיקוד בשליטה על התגובות שלנו. אותה חברה בדיוק קידשה את התחרותיות בצורתה האכזרית ביותר כספורט ובידור. המונים נהרו לקולוסיאום לראות גלדיאטורים נלחמים למוות. למה אנחנו כבני אדם נהנים כל כך לראות מישהו אחר מפסיד או מדמם בזירה.

התשובה קשורה להישרדות נטו. כשאדם מנותק מהמרכז של עצמו ומלא בפחדים על מקומו בעולם, מפלתו של האחר מספקת לו אשליה רגעית של ביטחון. כשהוא נופל אני נשאר עומד משמע אני שורד. זהו מנגנון פרימיטיבי שנועד להרגיע חרדה קיומית.

הפסיכולוגיה המודרנית מפרקת את המנגנון הזה בדיוק מופתי. אלפרד אדלר בילה את חייו בחקר השאיפה לעליונות. הוא ראה מנכ"לים ואנשי עסקים, חלקם מיליונרים שהחזיקו מספיק כסף לפרנס מדינה שלמה במשך שבעה מחזורי חיים, אבל חיו בריקנות עצומה.

במנוע ההרס של התחרותיות, לא משנה מה תעשה זה לעולם לא מספיק. הרצון להיות תמיד ראשון לא מגיע מתוך עוצמה פנימית אלא מתוך פחד תמידי שמישהו יעקוף אותך ותישאר חסר משמעות.

קארל יונג הוסיף רובד נוסף כשהסביר שאנחנו בונים גרסה של עצמנו שמיועדת לעולם, פרסונה חיצונית, שתפקידה להסתיר את החלקים השבריריים והכואבים שלנו.

כאן נכנס ההסבר המבריק של הפילוסוף רנה ז'יראר שטבע את המושג תשוקה מימטית. המילה מימטית מגיעה מחיקוי. ז'יראר הבין שרוב הרצונות שלנו אינם באמת שלנו. בניגוד לצרכים בסיסיים, תשוקה לסטטוס או הכרה היא דבר נלמד. כשאנחנו מרגישים חוסר פנימי אנחנו מסתכלים על אדם שנראה לנו בטוח או מוצלח ומניחים שההישגים שלו הם אלו שנותנים לו את הביטחון.

בלי לשים לב אנחנו מתחילים לרצות בדיוק את מה שיש לו. אנחנו משקיעים שנים בלהשיג תפקיד או מעמד מסוים רק כדי לגלות בסוף שהרצון הזה מעולם לא היה שלנו. הקולגה או השכן הפכו למדד שלפיו אנחנו בוחנים אם מותר לנו להרגיש שווים.

בסל ון דר קולק הראה שהגוף לא שוכח. כשאנחנו רואים מישהו אחר מתקדם הגוף לא מפרש את זה כהשראה אלא כאיום קיומי. הוא התקדם ואתה נשארת במקום. ואז מגיעה ההתכווצות בבטן והדחף לרוץ ולעשות משהו רק כדי להשתיק את הצפירה.

אבל יש גם דרך אחרת. אדוארד דסי הראה שכאשר אדם לומד לאהוב ולקבל את עצמו במנותק מהישגים, מנוע הצמיחה מתעורר. ההתפתחות הופכת להיות צעד אחד בכל פעם אל מול מי שהייתי אתמול. אנשים שפועלים מהמנוע הזה נשארים סקרנים כשהם פוגשים הצלחה של אחרים. הקיום שלהם לא מאוים.

אז מה היה קורה אם כולנו היינו מחוברים לעצמנו ללא צורך להתחרות או לנקום. העולם לא היה הופך למקום סטטי. להפך. היינו מתחילים לנוע בעולם מתוך שפע ולא מתוך חסר.

אני כותב את הדברים האלה כי אני מכיר את המירוץ הזה מבפנים. גם היום אחרי שנים של עבודה על עצמי אני נתקל ברגעים שבהם התחרותיות הישנה מרימה ראש. אבל ההבדל הוא שהיום רגע לפני שאני נשאב חזרה למאבק אני עוצר. אני מסכים לשהות שם ולגלות שמתחת לתחרותיות יושב פשוט הילד הפנימי שרצה להיראות ולהרגיש שווה.

במצפן הלב אנחנו פוגשים בכל יום אנשים עייפים מהמירוץ. אנשים שעברו שיטות והשקיעו כספים אבל המשיכו להרגיש את אותה ריקנות מתסכלת כששוב ראו מישהו אחר מצליח.

אי אפשר לשים פלסטר על דפוס הישרדותי. כדי לחיות בשלום אמיתי עם עצמנו נדרשת הסכמה להסתכל לכיווץ בבטן בעיניים ולשחרר אותו מהשורש כדי לקבל בחזרה את החיים.

ממש כפי שאנחנו רואים בתהליכים של שחרור מדפוסים אוטומטיים של דחיינות וספקנות, אי אפשר לנצח את המערכת בכוח. הדרך החוצה עוברת דרך מיפוי המקומות שבהם מסרנו את הכוח שלנו החוצה. כשהדפוס משתחרר, משתחרר איתו גם הצורך הכפייתי להשוות ולהוכיח.

הגיע הזמן לעצור את המירוץ. לשאול את עצמנו מה בדיוק מתכווץ בפנים וללמוד לנוע בעולם מתוך שלווה ועוצמה פנימית. המסע אל המצפן הפנימי שלכם יכול להתחיל עכשיו.