למה אני לא מנסה גם כשאני יודע שאני יכול?

היא לא מרגישה כמו אמונה. היא מרגישה כמו עובדה. וזאת בדיוק הסיבה שאיש לא בודק אותה.

הייתי בכיתה ז'. ישבתי שם, שיעור היסטוריה, וילדה אחת מולי בקצה השני של החדר.

הייתי מאוהב בה כבר חודשים.

כל השיעור בניתי בראש את הגישה אליה בהפסקה.

בדיוק איך אני עומד.

מה אני אומר.

איך אני מצחיק אותה.

איך היא מסתכלת אליי במבט מופתע.

הייתי גאון בזה.

תסריטאי. בימאי. שחקן ראשי. הכל בתוך הראש שלי.

ואז הצלצול היה מצלצל.

ואני הייתי עומד, ולא עושה כלום.

הולך לפינה.

שותה מים.

בוהה בלוח המודעות שכבר הכרתי בעל פה.

ואחר כך אומר לעצמי משהו על המשקל. על הגובה. על השיניים.

זה לא היה פחד מדחייה

שנים חשבתי שזה היה פחד.

פחד מדחייה.

פחד מכישלון.

פחד שהיא תצחק.

פחד שיראו.

היום אני יודע שזה לא היה פחד.

פחד אומר שיש בתוכך חלק שעדיין מאמין שאולי זה יכול לעבוד. שיש על מה לפחד שיתנפץ.

אצלי זה לא הרגיש ככה. הייתה לי תחושה אחרת לגמרי.

שקטה. עמוקה. בלי דרמה.

פשוט ידעתי, באיזה מקום בפנים שמעולם לא בדקתי, שאני לא שווה את זה.

זה לא היה משפט שאמרתי לעצמי. זה לא היה מחשבה. זה לא היה פחד.

זאת הייתה אמונה שקטה. כל כך שקטה שלא ידעתי שהיא קיימת.

דימוי גוף נמוך

הייתי שמנמן ונמוך.

לא ילד שעובר השפלות כל יום.

סתם ילד שבגיל ההתבגרות הסתכל סביב והבין שהוא לא בקבוצה שמהווה עניין לאף אחד.

בגיל הזה לא צריך הרבה.

מבט אחד. צחוק קטן. השוואה שקטה מול ילדים אחרים.

בגיל הזה ילדים מתחילים להבין איפה הם ממוקמים בתוך העולם החברתי.

מי מושך תשומת לב בלי להתאמץ.

מי מצחיק. מי שייך לקבוצה הנכונה.

ומי לומד להיעלם בשקט.

זה הקטע שאני רוצה להגיד אותו ביושר.

אני לא נעלמתי כי הייתי שמן. נעלמתי כי הסקתי מסקנה לגבי השמנמנות שלי.

המסקנה הייתה שאני לא שייך לקבוצה של אלה שמרשים לעצמם.

זאת לא הייתה מחשבה.

זאת הייתה החלטה שקיבלתי בלי ששמתי לב שאני מקבל אותה.

הגוף היה רק התירוץ. המסקנה הייתה הדבר עצמו.

הילדה במראה

היום אני רואה את אותה תופעה אצל בנות בקליניקה.

הן עומדות מול המראה ובוהות. לפעמים שעות.

הן רואות גוף שמן, גם כשהן רזות.

הן רואות פגמים שאיש מלבדן לא רואה.

הן בודקות.

סופרות.

שוקלות.

וכאן הקטע שאיש לא אומר ביושר.

הן לא רואות את הגוף שלהן.

הן רואות את ההחלטה שלהן על עצמן, דרך הגוף.

הגוף הוא פשוט המסך שעליו האמונה הפנימית מקרינה.

"אני לא שווה" צריך לתפוס לו צורה כדי שאפשר יהיה לראות אותו.

הוא תופס את הצורה של ירך.

של בטן.

של פנים בלי איפור.

של זווית מסוימת בסלפי.

ולכן דיאטה לא עוזרת. ירידה במשקל לא עוזרת. גם תמונת "אחרי" לא עוזרת.

כי הגוף הוא לא מה שהיא רואה.

למה אנורקסיה היא לא מחלת אכילה

זה גם מסביר משהו שהרבה הורים לא מבינים על אנורקסיה ובולימיה.

הם חושבים שהבת שלהם רוצה להיות רזה. שהיא רוצה להיראות כמו דוגמנית. שהמדיה השפיעה.

זה נכון רק חלקית.

אנורקסיה היא לא מחלת אכילה. היא מחלת שליטה.

הבת איבדה שליטה על מה שהיא מרגישה לגבי עצמה. היא חיה בתחושה שהיא לא שווה, ואין לה איך להוכיח לעצמה אחרת.

ואז היא מצאה את הדבר היחיד שהיא כן יכולה לשלוט בו.

כמה היא אוכלת.

ההישג של הרעב הופך להוכחה.

כל ארוחה שדילגה היא ניצחון קטן של אני כן שווה, אני כן מצליחה, אני כן שולטת.

ככל שהיא תרזה יותר, כך ההוכחה גדולה יותר.

וזה לא ייגמר.

כי הבעיה הייתה אף פעם לא במשקל.

הבעיה הייתה באמונה השקטה שיושבת מתחת.

אותה אמונה בדיוק שעצרה אותי בכיתה ז'.

אותה אמונה שעוצרת נער היום מלשלוח הודעה לבחורה.

אותה אמונה שעוצרת אישה בת ארבעים מלהציע את עצמה בעבודה.

"אני לא שווה."

היא לא נראית אותו דבר אצל כל אחד. אצל הנער היא נראית כמו ילד שלא ניגש. אצל הנערה היא נראית כמו בת שעומדת מול המראה. אצל בעל עסק היא נראית כמו אדם שלא מעלה הצעת מחיר. אצל אמא היא נראית כמו אישה שלא מבקשת ממישהו עזרה גם כשהיא קורסת.

אותה אמונה. צורות שונות.

למה זה גרוע יותר היום

כשהייתי ילד, היה לי לוח אחד להשוואה. הילדים בכיתה שלי.

זה היה קשה. אבל הייתה לי הפסקה. הייתי הולך הביתה, סוגר את הדלת, והעולם נסגר.

היום הילדים והילדות לא סוגרים אף דלת.

הם נושאים את הלוח בכיס. כל הזמן.

הם רואים מאות פנים בכל יום. כולן בזוויות הנכונות. כולן בפילטר. כולן מסוננות על ידי אלגוריתם שבחר להראות להם את הגרסה הכי טובה של אחרים.

ואז הם מסתכלים על עצמם בסלפי הקרוב, ובוהים בעצמם.

זה לא דומה. זה אותו מנגנון, בעוצמה שלא הייתה קיימת לפני. המוח של הנער לא בנוי להחזיק את כמות ההשוואה הזאת. הוא קורס. ובתוך הקריסה הזאת, האמונה השקטה של "אני לא שווה" מקבלת אישור על אישור על אישור.

אבל זה לא התחיל מהטלפון.

הטלפון רק מעצים את מה שכבר היה שם.

הילד או הילדה שמגיעים לטלפון בלי האמונה השקטה, יכולים לראות אותם פנים בדיוק ולא להישבר. הם יראו שזה לא אמיתי. שזה פילטר. שזאת זווית.

הילד שמגיע לטלפון עם האמונה השקטה, רואה הוכחה שהוא אומלל.

ההורה שלוקח את הטלפון לא פותר את הבעיה. הוא מוריד את מד החום. החום עדיין שם.

השתיקה שאף אחד לא מדבר עליה

זה הקטע הכי מטריד.

אמונה שקטה של "אני לא שווה" לא מסתובבת בראש כמו מחשבה.

היא לא צועקת.

היא לא מציקה.

היא לא מבקשת תשומת לב.

היא יושבת בשקט. כמו רעש רקע שכבר התרגלת אליו עד שהוא הפך לחלק מהאוויר.

ולכן אדם יכול לחיות איתה שלושים שנה ולא לדעת שהיא שם.

הוא ירגיש עייפות. הוא לא יבין מאיפה. הוא ירגיש שהוא לא מוצא את הקול שלו. הוא לא יבין למה. הוא יראה מסביבו אנשים שעושים דברים שגם הוא יכול לעשות, ויחשוב "כנראה שאני פשוט אחר". הוא לא יבין שהוא לקח החלטה. הוא יחשוב שזאת אישיות.

אמונה פנימית של "אני לא שווה" היא ההחלטה השקטה ביותר שאדם יכול לקבל על עצמו. היא לא מרגישה כמו מחשבה. היא לא מרגישה כמו פחד. היא מרגישה כמו עובדה. ולכן היא לא נבדקת. רוב האנשים שחיים איתה לא קוראים לה בשם הזה. הם קוראים לה דימוי גוף, פרפקציוניזם, הימנעות, ביישנות, או פשוט "ככה אני".

זה הקושי האמיתי. לא להגיד "אני סובל". לזהות שאני סובל בכלל. כי כשהאמונה הפכה לחלק מהאוויר, אתה לא רואה אותה. אתה מנשם אותה.

"מה שנחווה שוב ושוב בילדות, הופך עם הזמן לאמת פנימית." (ברוס פרי)

בסל ון דר קולק הוסיף לזה משפט שעוד יותר חד. הגוף שומר את מה שהראש שכח. ולכן הילדה שמסתכלת במראה לא יודעת מה היא בודקת. הגוף שלה זוכר. היא לא.

איך זה נראה היום, אצלי

אני כבר לא הילד הזה.

זאת לא אגדה של "הצלחתי לאהוב את עצמי" שמשווקים בכל מקום. זה גם לא סיפור על ביטחון עצמי.

זה משהו אחר.

פעם, אם הייתה אישה מולי בחנות והייתי רוצה להתחיל איתה שיחה, הגוף שלי היה קופא. לא הראש. הגוף. הוא היה יודע שאסור. הוא היה מתכווץ בלי ששאלתי אותו.

היום אני יכול לדבר. לא כי אני "ביטחון עצמי". כי האמונה השקטה שהורתה לי לקפוא, הופסקה ברגע מסוים.

פעם, אם הייתי צריך לבקש משהו - לבקש העלאה, לבקש שייקחו אותי ברצינות, לבקש מבן הזוג מה שאני רוצה - הקול היה נכבה. לא בחרתי שייכבה. הוא פשוט כבה.

היום אני יכול לבקש. לא כי "התגברתי". כי המנגנון שהיה משתיק אותי כבר לא עובד באותה צורה.

פעם הסתכלתי במראה וראיתי ילד שמנמן בן שלוש עשרה. גם כשהייתי בן ארבעים.

היום אני מסתכל ורואה את הגיל שלי. לא יותר. לא פחות.

ההבדל הוא לא בגוף. הגוף כמעט אותו דבר.

ההבדל הוא שאני יודע שהילד בכיתה ז' לקח החלטה. שההחלטה הזאת חיה בי שלושים שנה. ושאפשר לעצור אותה. לא לשכוח אותה. לא להחליף אותה במשהו חיובי. רק לעצור אותה ממקבל את ההחלטות שלי במקומי.

זה נשמע פשוט. זה לא היה פשוט.

אבל זה אפשרי. וזה הקטע שאני רוצה שמי שקורא ידע.

הילד הזה לא טעה. הוא רק חי בזמן הלא נכון

אני כבר לא מסתכל על אותו ילד בכיתה ז' ברחמים.

הוא פשוט הגן על עצמו. כמו שכל ילד היה עושה במצב הזה.

אם אתה משכנע את עצמך שאתה לא שווה, לפחות לא תצטרך להתמודד עם הכאב של לנסות באמת ולגלות שגם זה לא מספיק.

זה היה הגיוני לילד בן שלוש עשרה. הוא לא ידע שההחלטה תמשיך לעבוד גם אחרי שיגדל, יתחתן, ימצא מקצוע, יהיה אבא. הוא לא ידע שהאמונה השקטה תמשיך לקבל החלטות בשבילו גם בגיל חמישים.

לילדה בת חמש עשרה שעומדת מול המראה הערב, האמונה השקטה עוד לא מילאה שלושים שנה. היא יכולה להיעצר.

לא בכוח. לא בלהגיד לעצמה שהיא יפה.

בלראות שהיא קיימת. ושהיא לא היא.

איזו אמונה שקטה לקחה החלטות במקומך כל כך הרבה זמן, שהפסקת לשים לב שהיא לא אתה?